עם בוא החורף, הגבעה שהתמקמה במרחק נגיעה מביתי הייתה מתעטפת בכיסוי לבן שהיה בעצם תערובת חלקלקה של שלג וקרח. בכל שעות היום היה אפשר לראות את ילדי השכונה מחליקים במורד הגבעה – מי במגלשי סקי, מי במזחלות ומי בשקיות פלסטיק.

אני לא זוכר אם באותו חורף הייתי בן חמש או שש, אך אני זוכר היטב שהייתי ילד שמנמן (בלשון המעטה), מופנם וחסר חברים. יום אחד חזר אבא מעבודה והביא איתו מזחלת עץ מפוארת וחצי מקצועית.  זו הייתה אמורה להיות הגלישה הראשונה שלי ולכן התרגשתי מאוד. אימא הלבישה אותי בסוודר חם במיוחד ועליו הוסיפה מעיל חורף מרופד ושַׁפְּקָה-אוּשַׁנְקָה, כך נקרא ברוסית כובע עם מגיני אוזניים מצחיקים, אך יעילים (זהו הכובע שלובש קייל ברופלובסקי ב"סאות' פארק"). אבא לבש סוודר ירוק מצמר וצעיף ירוק תואם, ושכנע את אימא לוותר לו על כובע ומעיל.

מעטות הן שעות האור בימי החורף הרוסי ולכן כאשר הגענו לגבעה כבר התחיל להחשיך. ירד שלג קל, ופתיתי שלג שלא למדו אף שיעור בפיזיקה ועל כן לא שמעו על כוח הכבידה חוללו להם באוויר ומיאנו להצטרף לחבריהם שכבר סיימו את ריקודם ונחו על הקרקע.

עלינו במעלה הגבעה. אבא סייע לי לקשור את הרצועות של המזחלת, השמיע לי אי אלה הוראות בטיחות, והדגיש כי גלישה במזחלות טומנת בחובה סכנות לא מעטות. כאשר השתכנע שאני מודע היטב לכל הסכנות ומבין אותן לעומק הוא נתן דחיפה קלה למזחלת והתחלתי להתגלץ'. אף שהגבעה שלנו לא הצטיינה בשיפוע מרשים, ההתרגשות שלי מגלישה במורדהּ הייתה רבה; רבה אך קצרה. אבא איבד משום מה את ביטחונו שהפנמתי את כל הוראות הבטיחות, וכך קרה שלפתע פתאום ראיתי אותו רץ לצדי, מנסה לוודא ששום דבר רע לא יקרה לי; ואם ריצתו לידי לא ביישה אותי מספיק מול כל גולשי הגבעה, הוא הוסיף חטא על פשע – הִרְעים, תוך כדי הריצה, הוראות בטיחות ומילים של זהירות. ברור שהגעתי בריא ושלם לתחתית הגבעה – מה כבר יכול היה לקרות לי, אולם אבא החליק ונפל פעמים אחדות ועורר פרצי צחוק אדירים אצל הצופים. איך בכלל העלה בדעתו את הרעיון של ריצה במדרון הגבעה החלקלקה?

אבא הגיע לתחתית הגבעה כמה שניות אחרי, הסוודר הירוק ומכנסיו היו מכוסים בשלג שהצטבר תוך כדי הנפילות. הוא ניגש לבדוק מה שלומי… כל הילדים סביבנו צחקו ואני בערתי מבושה כה גדולה עד כי ראשי, שניסה להתחבא בתוך הכובע, וכל גופי נטפו זיעה. רציתי להיעלם. מה יכול להיות מביך יותר עבור ילד מאשר אבא שלו המנסה לשמור עליו הרבה מעבר לדרוש ובדרך עושה צחוק מעצמו? אבא לא שמע כנראה את הילדים צוחקים ולא הבין מדוע אני מזיע כל כך, ושאל אותי אם אני רוצה עוד סיבוב. מובן שרציתי להחליק שוב במורד הגבעה, אך המחשבה שאראה שוב את אבא רץ בצורה מגושמת לידי, נופל וקם ונופל, ציננה מאוד את התלהבותי. ובכל זאת הרצון לסיבוב נוסף במזחלת החדשה היה עז מכדי שאוותר. החלטתי ללכת על תחבולה. שאלתי את אבי אם הוא מוכן לתת לי לעלות לבד לראש הגבעה ופשוט לחכות לי למטה בזמן שאחליק. "תוכל כל הזמן לשמור על קשר עין ולוודא שדבר לא קורה." אבא אמר 'כן'. עליתי במעלה הגבעה לניסיון גלישה נוסף. בדרכי לשם כבר היו ילדים שכינו אותי "בן של אבא", "בן של אימא" (בשפה הרוסית ביטויים אלה לא מציינים עובדה, אלא משמשים ללעג), "פחדן" ו"תינוק"… התיישבתי במזחלת, נתתי לעצמי דחיפה קלה והתחלתי להחליק…

לא יודע מה בדיוק הדאיג את אבי, אך כאשר הייתי קצת אחרי אמצע הדרך, לא האמנתי למראה עיני: ראיתי את אבא רץ לכיווני במלוא כוחו, הפעם במעלה הגבעה אשר היה חלקלק באותה המידה כמו מורדהּ…  באותו ערב ובאותו חורף לא עוד עשיתי ניסיונות החלקה נוספים במזחלת.

אין האדם יודע, עת מתרגש עליו מקרה כלשהו, אם לטובה הוא או לא, אם יזכור אותו כל חייו או שהוא יישכח במהרה. ימים שנראו פעם גדולים וטובים עלולים להיראות במבט לאחור קטנים ורעים, וימים שפעם נראו רעים עשויים לעורר געגועים גדולים.

לו אמרו לי באותו יום חורפי שאזכור אותו תמיד ואתגעגע אליו, לא הייתי מאמין.  בימים ההם האירוע כולו נראה לי מבייש ומבאס במיוחד. היום, בכל פעם שאני נזכר באבא רץ ונופל וקם וממשיך לרוץ וקורא  לעברי בקול כדי לוודא שחס וחלילה לא יקרה לי משהו רע, לבי מתמלא שמחה גדולה המהולה בגעגוע עמוק; הזיכרון הזה מבהיר לי בכל פעם מחדש כי היה בעולם אדם שדאג לי ואהב אותי מאוד.